יחדיו נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ הפול

פסק דין

התובע, יליד 2.7.1991, נפגע כרוכב אופנוע בתאונת דרכים ביום 19.1.2008. הצדדים אינם חולקים על כך שמדובר בתאונת דרכים, כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 והמחלוקת נוגעת רק לגובה הנזק.

הנכות הרפואית

התובע פונה ממקום התאונה לבית החולים שערי צדק שם אובחן שבר בגשר האף, סימני חבלה ברגל ימין, שורשי כפות ידיים וצוואר.

המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה, ד"ר אורי ספרן, בדק את התובע ביום 21.11.2010. מהתיעוד הרפואי עלה, כי בעברו סבל התובע מכאבי גב תחתון, כעולה מרישום מיום 12.11.07 בו תועד כאב גב מזה שנתיים בהתקפים, פעמיים בחודש למשך מספר ימים.

בבדיקה מצא המומחה כי התובע הולך ללא צליעה, העדר רגישות בצוואר, טווחי תנועה אקטיביים מלאים, ללא רגישות בלחץ או בהנעת הצוואר, רגישות פראוורטברלית גב תחתון ובדיקה עצבית תקינה. בסיכום חוות דעתו העריך המומחה כי התובע היה באי כושר מלא בהתאם לתקופת המחלה עד ליום 8.2.08 ולא נותרה לו נכות אורטופדית צמיתה.

המומחה מטעם בית המשפט בתחום אף אוזן גרון, ד"ר א. דויטש, בדק את התובע ביום 28.11.2010. בחוות דעתו פרט המומחה את ממצאיו בבדיקה לפיהם, מחיצת האף סוטה בצורה ניכרת לצד שמאל עם היצרות קשה של הנחיר השמאלי, כונכה תחתונה מצד ימין מוגדלת במידה קלה וצללית האף החיצון סוטה במעט לצד ימין. עוד כתב, כי שבר בעצמות האף תוקן עשרה ימים לאחר התאונה - ביום 28.10.09 עבר התובע ניתוח ליישור הסטייה במחיצת האף בעקבות ממצא של סטייה במחיצה ותלונות על קשיי נשימה משמאל.

עוד ציין המומחה את תוצאות בדיקת הרינומטריה האקוסטית, הבודקת באופן ממוחשב ומדויק את שטחי האף הפנימיים הפנויים למעבר אוויר ואת אופן זרימת האוויר באף, המצביעות על הפרעה נשימתית קשה בנחיר השמאלי עקב היצרות קשה משמאל לכל אורך החלל.

המומחה העריך, כי בניתוח חוזר לתיקון הסטייה במחיצת האף קיים סיכון ממשי להיווצרות נקב ברירית מחיצת האף והופעת הצטלקויות בין המחיצה שנמצאת באמצע האף לרירית הכונכות בצידי האף וכי קיים סיכון של 50% כשהניתוח מבוצע על-ידי מומחה אף אוזן גרון סביר. לטעמו, ההיווצרות של הסיבוכים עלולה להחמיר בצורה ניכרת את מצב הנשימה הקיים, עד כדי הופעת חסימה דו צדדית קבועה באף. המומחה העריך כי נכותו של התובע לצמיתות בגין הפרעות בנשימה דרך האף, הינה בשיעור 10% על פי סעיף 69(2) ב לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956.

המומחים לא נחקרו על חוות-הדעת ולאחר שעיינתי בתשובתו לשאלת הבהרה שנשלחה אל דר' דויטש, לפיה לתובע היתה נכות זמנית של 10% עד לניתוח ונכות צמיתה בשיעור 10% לאחריו, הרי שיש לקבוע כי לתובע נכות בשיעור 10% נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה.

הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות

כאמור, לתובע הפרעה נשימתית קשה בנחיר השמאלי עקב היצרות קשה משמאל לכל אורך החלל ועל כן זו משפיעה על כושר הפעולה הכללי והשלכותיה במישור הפיזי. בנוסף, התובע התלונן בפני המומחה על דיבור מאנפף. אף שבמהלך הדיונים לא התעורר קושי משמעותי להבין את תשובות התובע בחקירתו, למעט מפעם לפעם, אין כל ספק שהשלכת נכותו על דיבור לא ברור לגמרי ממנה הוא סובל כתוצאה מהתאונה מהווה מגבלה של ממש בכושר הביטוי, ועל פני דברים יש בה כדי לפגוע ביכולתו של התובע להשתלב בחלק לא מבוטל מקשת העבודות הפרושות בפני אדם צעיר שטרם החל את דרכו בנתיב החיים. בנסיבות אלה, ואף שבחיי היום יום המגבלה התפקודית הנוצרת מהקושי בדיבור אינה שוות ערך למגבלה אורטופדית בשיעור נכות זהה, נראה שדווקא בתחום התעסוקתי נודעת לנכות זו משמעות של ממש. (ת"א (שלום-י-ם) 15176-06 ברק הופמן ואח' נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, לא פורסם, ניתן ביום 11.6.11).

בשל טיב הנכות וגילו הצעיר של התובע יש להחיל במקרה דנא את הכלל לפיו קיימת זהות בין הנכות הרפואית לנכות התפקודית, ובין שתיהן לגריעה מכושר ההשתכרות. בעניין זה נקבע בע"א 169/77 שוורץ נץ ליברמן, פד"י לב(3) 561, 570 ש"שיטה זו נתקדשה בפסיקה דווקא במקרים של ילדים שנפגעו ואין לי סיבה לערער עליה". בדומה, נקבע בע"א 311/85 אפריאמוב נ. גבאי, פד"י מב(3) 191, 194 כי "מקובל עלינו שבהעדר נסיבות מיוחדות תהא הנכות הרפואית מפתח לחישוב אובדן השכר בעתיד" (ע"א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום, לא פורסם, ניתן ביום 21.12.92; ע"א 9873/06 כלל נ' פפו, לא פורסם, ניתן ביום 22.3.09; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל, לא פורסם, מיום 23.8.10.).

הפסיקה קבעה, כי "הנחת עבודה היא לנו, לגבי קטינים שטרם הגיעו במועד התאונה לגיל בגרות, ואשר מסלול עבודתם ודרך השתכרותם טרם התגבשו, כי יש לערוך את חישוב אבדן כושר ההשתכרות שלהם על בסיס ההנחה שאילולא התאונה היו משתכרים כשיעור השכר הממוצע במשק" (ע"א 1433/98 סועד חמד נ' גנאיים אחלם, לא פורסם, ניתן ביום 4.11.99; ע"א 61/89 מדינת ישראל נ. אייגר, פד"י מה(1) 580 (1990); ע"א 7358/95 הסנה נ' צוקרמן, לא פורסם, ניתן ביום 4.8.96; ע"א 185/01 המגן נ' סלוביק, לא פורסם, ניתן ביום 21.2.02. הלכה פסוקה זו סוכמה בע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, לא פורסם, ניתן ביום 27.9.05. כלל זה יש להפעיל גם בנוגע לצעירים בתחילת דרכם שמסלול תעסוקתם טרם התגבש. מכל מקום, יש לבחון כל מקרה לגופו ועל פי נסיבותיו, תוך מתן משקל מתאים לסוג הנכות ולאפשרות שזו אכן תשפיע על תפקוד הנפגע ועל כושר השתכרותו.

על אף ההנחה כי בפני קטין וצעיר בתחילת דרכו פתוחה הדרך להסתגל למגבלתו ולהתאים עצמו לה בבוררו את דרכו בחיים (דוד קציר פיצויים בשל נזקי גוף (מהדורה חמישית, תשס"ג) 573), הרי שכאשר מדובר בנכויות שאינן נינוחות או מזעריות, יש מקום לקביעה כי הפגיעה מגבילה באופן ממשי את קשת האפשרויות הפתוחה בפני קטין או צעיר בתחילת דרכו, ויש להעניק להנחה בעניין ההסתגלות משקל זניח.

נסיון הנתבעת להיבנות מהעובדה שעלה בידי התובע לסיים תיכון ומכינה צבאית ולשרת בצבא ואף לעבוד לאחר התאונה ועד שהתגייס בשליחויות, אין בו כדי לשנות מהכלל לפיו שעה שמדובר באדם צעיר תיבחן השפעת הנכות על רקע שיעורה, טיבה והשפעתה הצפויה. יכולת אדם צעיר להתמודד עם הקשיים שנובעים ממצבו הרפואי רבה מזו של אדם מבוגר יותר, ומאחר והפיצוי ניתן לאורך שנות החיים כולן הרי שאין מקום להעניק משקל רב למעשיו של הנפגע הצעיר לימים מאז התאונה ועד היום, ולהניח כי אלה ישקפו את יכולתו העתידית לאורך כל שנות חיי העבודה ולהשפעתן המסתברת של הנכויות על יכולת התובע להתמיד בנתיב תעסוקתי כלשהו לאורך כל חיי העבודה הצפויים לו.

לאור האמור, יש להניח שהתובע יבחר בתעסוקה המתאימה למצבו הרפואי, שאינה כוללת רכיב פיזי בולט, אם רק יוכל לעשות כן ועם זאת, לנכותו השלכה גם על כושר הביטוי. לפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי הנכות התפקודית שנגרמה לתובע בגין התאונה היא בשיעור 10%, ואת הפיצוי בגין הגריעה מכושר ההשתכרות יש לבסס על נכות זו.

הפיצוי

לתובע מלאו 21 שנים לפני מספר ימים. בהתאם לנקבע בע"א 10670/05 אישי-ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' מוסא אבו עגאג, לא פורסם, ניתן ביום 20.1.09, יש להחיל בעניינו את החזקה לפיה היה משתכר את השכר הממוצע במשק במהלך חיי עבודתו ויש לקבוע פיצוי בגין התקופה מגיל 21, בדומה לכלל תושבי מדינת ישראל, ועד לגיל 67. השכר הממוצע במשק הידוע עתה, במועד מתן פסק-הדין (ע"א 133/86 צוברי נ. שוהם, פ"ד מב(3) 575 (1988)), על פי פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לחודש 4/12, וכולל את כל השכירים בישראל "בלא הבדל גיל, מין ומקום מגורים" (ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ, לא פורסם, ניתן ביום 5.4.07) הוא 8,881 ש"ח. בניכוי מס ההכנסה החל על רווק, עומד השכר נטו לצורך החישוב על 8,532 ש"ח לחודש. מכאן כי הפיצוי לו הוא זכאי בגין הגריעה מכושר ההשתכרות עד לגיל 67, הוא 255,273 ש"ח.

בשיעור נכות מעין זה, ובמתן פיצוי על דרך ההשערה והצפייה של הגרוע מכל, אין מקום לפיצוי נפרד ונוסף בגין הפסדי פנסיה אפשריים (בהתחשב בכך שכנגד כל גריעה בשכרו, וכפועל יוצא טענה להפסד עתידי בפנסיה, יש להביא בחשבון את העובדה כי התובע יפריש מחלקו סכום נמוך יותר להסדר פנסיוני. זאת, בהתחשב בהצטברות ה"חסכון" בהפרשות במהלך חיי העבודה ביחס להפסד הפנסיה הנטען עם הפרישה לגמלאות, בשים לב למקדם ההיוון החד פעמי שיש לחשב לצורך הפסד הפנסיה המצטבר.